טוראי
יצחק-מאיר ששון
בן רחל ורחמים
נפל בכ"ח בחשון תשי"ז · 2.11.1956
בן 27 בנופלו
״טוראי שעלה מבורמה להילחם למען ישראל וקיבל את חיי הקיבוץ באהבה״
בדבריו
״אני עולה לארץ כדי להילחם את מלחמתה שהיא גם מלחמתי״
סיפור החיים ביזכור
משפחה
בנם של רחמים ורחל. אחיו אברהם ואחותו עלו לארץ בהשפעתו. הניח אישה ושני ילדים.
מה אהב
אהב את חיי הקיבוץ ואת הארץ, ובשעות הפנאי נהג לפרוט על מנדולינה.
מה הניע אותו
אהבתו לארץ ולחיי הקיבוץ, והרצון להילחם במלחמתה של ישראל ולעודד את משפחתו לעלות.
סיפור חייולקריאהסגירה
בן רחמים ורחל. נולד ביום ה' בשבט תרפ"ט (16.1.1929) בעיר רנגון, בירת-בורמה. סיים בהצלחה שבע כיתות של בית-ספר תיכון ולאחר-מכן עבד כאופטיקאי במשך שלוש שנים. בשנת 1949 באה הקריאה לנוער היהודי בארצות-הגולה לעלות לישראל ולהשתתף במערכה נגד צבאות-ערב להגנתה. יצחק ואחיו אברהם היו בין המעטים מיהודי-בורמה שנענו מייד לקריאת-הישוב. בתשובה לאלה שניסו להניא את יצחק מצעד זה שהיה בו, לדבריהם, לא רק עזיבת מולדתו כי אם גם קיפוח עתידו, ענה בגאון: "אני עולה לארץ כדי להילחם את מלחמתה שהיא גם מלחמתי". במכתבו הראשון מישראל אל הוריו ליגלג על מוציאי-דיבה על הארץ ודיבר בגנותם: "רק הולכי-בטל ושונאי-עבודה מוצאים בה מגרעות. כל אשר פניו לעבודה ימצא דרכו בישראל". בין השאר הודיע להם שהוא מצפה לרגע שמחשבה זו תעלה על לב כל יהודי-העולם. מכתביו היו מלאי אמונה ובטחון והוא לא פסק מלעודד את משפחתו לעלות ובהשפעתו אמנם עלו הוריו, אחיו ואחותו. עד מהרה השתלב בחיי-הארץ. על חבלי-הקליטה הקשים התגבר ברוב אהבתו לארץ ובנטייתו לחיי-קיבוץ. מייד עם בואו פנה לכפר-גלעדי ודבק במקום. היה עובד במאפיה ובשעות-הפנאי היה אוהב לפרוט על מנדולינה. בשנת 1952 גויס לצה"ל ולאחר שחרורו חזר למשק ונכנס לעבוד ברפת אשר בה עבד עד צאתו לקרבות במדבר סיני. בראשון בנובמבר כתב את מכתבו האחרון הביתה מן החזית והוא מלא עידוד, ולמחרת, ביום כ"ח במרחשון תשי"ז (2.11.1956) נפל בקרב במערכת-סיני באבו-עגילה. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בשלח וביום כ"ח בתשרי תשי"ח (23.10.1957) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. הניח אשה ושני ילדים. ב"שלושים" לנפלו הוציא כפר גלעדי חוברת לזכרו. אף ב"ניב הקבוצה" של שבט תשי"ז הועלה זכרו.
מקום מנוחתו: בית העלמין הצבאי הר הרצל
